פסק-דין בתיק ת"א 1451-07

1. התובעים, עזבון המנוחה, קטינה שנהרגה בתאונת דרכים ביום 22.6.03 ושני הוריה (התובע 2 להלן: " התובע", התובעת 3 להלן: " התובעת" והיחד " התובעים"), הגישו תביעה זו לפיצוי כספי כנגד הנהג הפוגע, הנתבע 1 שהוא אחיו של התובע 2, קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, הנתבעת 2 (להלן: " קרנית"), ועו"ד אברהם משעלי הנתבע 3 (להלן: " משעלי").
2. אף שהתביעה כונתה תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975 (להלן: " חוק הפלת"ד"), ואף שולמה אגרה בגינה בהתאם לתביעת נזקי גוף, הרי שלמעשה אין מדובר בתביעה לפי חוק הפלת"ד.  
   העילה העיקרית כנגד הנתבעים 2 ו- 3, הינה עילה של הטעיה או רשלנות בהסדר פשרה שנעשה בין משעלי, בייצגו את התובעים, לבין קרנית.   
   בנסיבות אלה, ראוי היה לכמת את התביעה כתביעה כספית ולשלם אגרה בגינה בהתאם. ואולם, מאחר והמותב הנוכחי קיבל את התיק בשלב מאוחר, שכבר היה קבוע להוכחות, אשר נשמעו במלואן ביום 7.11.12, אין מקום להוראה כזאת כעת.
3. כעולה מכתב התביעה, ביום 22.6.03, נפגעה בתם של התובעים בתאונת דרכים עת נסעה ברכב שהיה נהוג על ידי הנתבע 1, ונפטרה כתוצאה מהתאונה.    
   לרכב לא היה כיסוי ביטוחי,  היות  והנהג, הנתבע 1 היה חסר רישיון נהיגה.          
   התובעים פנו לנתבע 3 לשם ייצוגם בהליכים למימוש הזכויות על פי חוק הפלת"ד.  
   לטענת התובעים, הנתבעים 2 ו- 3 הונו אותם, בכך שלמרות השינוי שחל במצב המשפטי לאחר " הלכת אטינגר", הסכימו על סכום פיצוי של 50,000 ש"ח בלבד, שאיננו הולם את גובה הפיצויים המקובלים לנוכח ההלכה.       
   ביום 8.7.06 הוחתמו התובעים על כתבי סילוק וויתור, שלטענת כתב התביעה, התובעים: " הבינו כי הם חותמים על מסמכים וניירת לשם המשך הטיפול בתיק בערכאות משפטיות" (ס' 12 לכתב התביעה).          
   עוד מצוין בכתב התביעה, כי ביום 12.7.06, ארבעה ימים בלבד לאחר החתימה על כתבי הסילוק, הוסמך עו"ד אלעוברה לייצג את התובעים תחת הנתבע 3, והנתבע 3 נתבקש לחדול מייצוגם ולהעביר את כל המסמכים לעו"ד אלעוברה.     
   עוד צוין בתביעה, כי ביום 31.7.06, הודיעו התובעים באמצעות ב"כ החדש, גם לחברת קרנית כי נפלו קורבן לטעות או הטעיה, ויש לבטל את חתימתם.
   בנסיבות אלה, נטען כי רשלנותם של קרנית ומשעלי, הביאה לכך שקרנית שילמה למשעלי עבור נזקם של התובעים 50,000 ש"ח בלבד, במקום 500,000 ש"ח כפי שהיה מגיע להם.           
   בנוסף, טוענים התובעים, לאחר ביטול הסכם הפשרה, גם לתביעה על פי חוק הפלת"ד. 
4. ביום 15.3.04 נפל דבר. בית המשפט העליון במסגרת ע"א 140/00 אטינגר ואח' נ' החברה לפיתוח ושיקום הרובע היהודי ואח' (2004) (להלן: " הלכת אטינגר"), קבע כי הפיצוי בגין מותו של קטין עשוי לכלול גם פיצוי בגין "השנים האבודות". נפסק כי אין הצדקה להבדיל בין ניזוק שנשללה יכולת ההשתכרות שלו, אך תוחלת חייו נותרה כשהיתה, ובין ניזוק אשר תוחלת חייו קוצרה. כן נפסק, כי אין שוני בין הפיצוי בגין אובדן השתכרות ב"שנים האבודות", לבין כל פיצוי אחר שהניזוק זכאי לו, והעובר ליורשיו בעת הליכתו של הניזוק לבית עולמו. לאור זאת הוכרה זכותו של העיזבון להיפרע מן המזיקים בשל ראש נזק זה.
   יצוין כי הוגשה גם בקשה לדיון נוסף שהוכרעה מספר חודשים לאחר מכן, וחלפה עוד תקופת ביניים עד שהניזוקים וחברות הביטוח הסתגלו להלכה החדשה, אשר הוסיפה להתפתח במסגרת הפסיקה.
5. העובדות שאינן במחלוקת:

                                 א.            ביום 22.6.03 נפטרה בתם של התובעים בתאונת הדרכים האמורה.

                                 ב.            אין מחלוקת כי בשנת 2003, בסמוך לאחר התאונה פנו התובעים לנתבע 3 על מנת שייצג אותם בהליכים לפי חוק הפלת"ד.

                                  ג.             אין מחלוקת כי בהתאם לחוק הפלת"ד, כיוון שהנהג לא היה מורשה, ובהעדר ביטוח תקף, עילת התביעה הינה כנגד קרנית.